אינסטלטור ברחובות שרותי חירום

אולם אסור שריכוז הפסולת יעלה על המותר. ככל שגדלו ריכוזי־האוכלוסין וככל שרבתה הפסולת, כן נתרבו גם התקלות בפירוק העצמי, הזרמת שפכים רבים ומרוכזים חיבלה במערכת הטבעית, והמצב הורע שבעתיים כאשר בתי־חרושת רבים החלו להזרים שפכים כימיים לתוך רשת הביוב, רבים מן החומרים הכימיים האלה מנעו את התפתחות הבקטריות העשויות לפרק את הפסולת. כך קרה, שבהרבה מדינות וגם בישראל הפכו נחלים יפים לתעלות שופכין פתוחות, מצחינות ומסוכנות לבריאות. נולד אפוא צורך דחוף במיתקנים לטיהור השפכים.

במדינות מתקדמות נאספים השפכים בצנרת מיוחדת, נפרדת מרשת־הניקוז, ומוזרמים למיתקן טיהור, המצוי בדרך־כלל בריחוק מה מריכוז אוכלוסין. הפסולת הנוזלית נכנסת תחילה לבריכות גדולות, פתוחות. שם נקווים הנוזלים, והחלקיקים המוצקים שוקעים לאט לקרקעית הבריכות. ה"בוץ" הנוצר כך נשאב למכלים אחרים, ובהם מניחים לו לתסוס. תוך כדי כך, חלק מן הבוץ מתפרק ומפריש גז מתאן. גז זה דליק כמו גז בישול, ויש מתקני טיהור שבהם אוספים את המתאן ומנצלים אותו להפקת אנרגיה הדרושה להנעת המכונות במיתקן.

עם תום התסיסה, ה"בוץ" שוב אינו מצחין. מייבשים אותו ומשתמשים בו כדשן אורגאני. הנוזל הנותר במכלי־התסיסה מוזרם לממטרות גדולות, המזליפות אותו על משטח מחוספס, עשוי לרוב אבנים או חצץ. על פני האבנים נוצר מעין ריר, ובו מתפתחות בקטריות, הניזונות מן הפסולת שבנוזלים. בקטריות אלו מצויות בכל מקום שבו יש שפכים, ואם מניחים להן, ביכולתן לפרק מתוך הנוזלים את רוב חומרי הפסולת. לאחר סינון נוסף מעבירים את הנוזלים לבריכה, שבה שוקעים המוצקים האחרונים. המים הנותרים נקיים עד כדי כך, שניתן להזרימם לתוך נהר ללא חשש פן יזדהם. בשיטות מתקדמות ממשיכים בתהליך הטיהור, ובסופו של דבר מקבלים מים נקיים לחלוטין, שמותר לחזור ולהחדירם אל מי התהום, לשם שימוש חוזר.

בשיטה אחרת מזרימים אוויר דחוס אל תוך הנוזלים, ובדרך זו מרווים אותם בחמצן. אז יכולות להתפתח בקטריות אחרות, וגם הן מפרקות את הפסולת וניזונות ממנה. אך בקטריות אלו אינן חיות צמודות לקרקעית המיכל, אלא מרחפות בנוזלים, ולכן הן נשטפות מן המיכל ביחד עם הנוזלים המטוהרים. מפעם לפעם יש אפוא לחדש את מלאי הבקטריות תוך כדי החזרת כמויות מבוקרות של נוזלים אל המיכל. לאחר זאת נמשך התהליך כמו בשיטה הקודמת.

במקומות מרוחקים מרשת ביוב מרכזית מתקינים לפעמים מערכות נפרדות. תחילה זורמים השפכים לתוך מיכל קטן, שבו שוקעים המוצקים. אלה משמשים מזון למיליוני בקטריות, הצפות במיכל ומפרקות את המשקע לגזים ולמעט מוצקים (שיש לסלק מפעם לפעם מן המיכל). הנוזלים יוצאים מן המיכל דרך מערכת צינורות מנוקבים, הקבורים באדמה. מערכת זאת מסועפת במידה המספיקה לספיגת הנוזלים בקרקע שמסביב. המוצקים המעטים שנותרו נעכלים על ידי בקטריות המתפתחות בצנרת.

שיטה פרימיטיבית וזולה יותר היא כריית בור, הנקרא בור ספיגה, שלתוכו זורמים השפכים. מפעם לפעם מגיעה מכלית השואבת את השפכים מתוכו. לפי תקנות המשרד לאיכות הסביבה משנת 1992, תקנות האוסרות על הקמת בורות ספיגה כפתרון לסילוק מי שפכים וביוב.